שדרת לַמְפָּה רַמְפָּה

״את תאהבי את פול למשך שארית חייך,״ אמר המחשב הכל-יודע, האסור, העתיק, הקבור בלב שדרת לַמְפָּה רַמְפָּה העתיקה והרקובה המרחפת שני קילומטרים מעל אדמת העולם הנושן המחודש-זה-מכבר, כדור הארץ הזקן.

״ידעתי!״ אמרה וירג׳יניה. ״אהבתי – אהבתנו – אמיתית! והיא תמשך לנצח!״

הסערה שהתגבשה מזה זמן מה במרחק החלה להתקרב באורח מסוכן. הרוח פרעה את שיערם של בני הזוג ואת בגדיהם המשוחזרים-היסטורית.

״מותר לי לנסות?״ שאל פול. הוא לא היה בטוח האם מדובר בספקנות, מושג לו התוודע רק לאחרונה במסגרת חינוך-החובה ההיפנוטי שעבר, או בסתם סקרנות.

״כמובן, אהובי,״ אמרה וירג׳יניה. והוא ניסה.

״אתה תאהב את וירג׳יניה במשך עשרים ואחת הדקות הקרובות,״ אמר המחשב העתיק.

וירג׳יניה ופול הביטו זה בזו. הם ידעו שגורלם נחרץ. אפילו אדוני וגבירות ההצרחה, האליטה השולטת באנושות כולה, לא יוכלו לעזור. שהרי אפילו הנעלים שבנעלים חסרי אונים אל מול חישוביו הפשוטים של הגורל.

הם בילו את עשרים ואחת הדקות הבאות בבכי, ריב, פיוס, ומכוח צייתנותם – אהבה. לבסוף הגיעה הסערה והרוח לקחה אותם, ודבר לא נותר מאהבתם.

שנים רבות חלפו ללא כל תקריות. והנה בא עוד זוג צעיר ותמים לבקר את המחשב העתיק החבוי מעל העננים. שמותיהם היו ארתור ומרסי, והם נועדו לאהוב לשארית חייהם ולמשך עשרים ושתיים הדקות הבאות, בהתאמה. בוכים בהלם ואימה, הם בילו את התקופה האמורה בגישוש עיוור בנסיון להמלט משדרת לַמְפָּה רַמְפָּה. הדרך השבורה היתה מלאה בורות נטולי תחתית, ובמהרה מרסי נפלה אל תוך אחד מהם. ארתור החזיק בידה כל הדרך הארוכה, הקצרה אל הקרקע.

הזוג הבא שהופיע, מי יודע כמה זמן לאחר מכן, נועד לאהבה שתימשך לנצח או עשרים ושלוש דקות, מה שבא קודם.

חלפו עוד שנים ואיטרציות. בסופו של דבר הגיעה השמועה לאטה אל אוזני האדונים והגבירות של ההצרחה. הם שלחו שני נציגים מבין שורותיהם לחקור: אשה ואיש שהיו, במכוון, רחוקים ככל האפשר מלאהוב זה את זו. אולי אפילו, כפי שניסחו זאת עמיתיהם המתנשאים, הגבירה אורנג׳ השגיבה והאדון גֶ׳סְט האכזר היו רחוקים ככל האפשר מן האהבה עצמה.

בעודם ניגשים אל מקטע הדרך השבורה המקיף את מאורת המחשב העתיק, סופה נוספת התגבשה במרחק.

״ובכן,״ אמר האדון ג׳סט, ״הנה הגענו. הבה נכבה את הדבר הזה.״

״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך,״ אמר המחשב העתיק.

״לא אני לא,״ אמר האדון ג׳סט. הוא הביט בגבירה בנבזיות, מכיר בשימוש הלא נאות בשמה הפרטי, נהנה מכך, למורת רוחה.

״את תאהבי את רודני למשך מאה עשרים ושש הדקות הבאות,״ אמר המחשב.

היה זה תורה של הגבירה לחייך.

״מספיק!״ אמר האדון ג׳סט – רודני! – בכעס. ״הבה נשמיד את השיקוץ וחסל.״

״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך,״ אמר המחשב.

״כמה טרחני,״ אמרה הגבירה אורנג׳ – אָנָבֶּל.

״את תאהבי את רודני למשך מאה עשרים ושבע הדקות הבאות.״

האדון והגבירה שלפו את נשקיהם, צינורות דקיקים של מתכת-כביכול המוטמעים בבגדיהם המונומולקולריים. בכל תולדות ההצרחה, אף בן אנוש בלתי-מוגבר מעולם לא חזה בשליפת נשק שכזה וחי לספר על כך.

״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך.״

״הריני מכריזה עליך בזאת כעל מכונת חשיבה לא-מוסדרת,״ אמרה הגבירה אורנג׳, בפנותה אל המחשב בפעם האחרונה, ״ועל כן – אסורה.״ החוק והצדק דרשו הכרזות רשמיות מסוג זה בכל מקרה, קיצוני ככל שיהיה. ״כיוון שכך,״ הוסיפה הגבירה, ״הרי אתה נדרש לכבות את עצמך, ולאחר מכן תפורק ותושבת.״

״את תאהבי את רודני למשך אפס הדקות הבאות,״ אמר המחשב.

״אפס?״ הספיק רודני, כלומר, אה, האדון ג׳סט, לומר מיד לפני שהמחשב העתיק התפוצץ.

בשנים שבאו לאחר מכן, ערימת השברים והגרוטאות ששכנה שני קילומטרים מתחת לחור העצום הפעור בשדרת לַמְפָּה רַמְפָּה, האסורה לחלוטין כעת, הפכה יעד מועדף לאוהבים צעירים. לעתים, בלילות הקיץ, ניתן היה לחזות בירח דרך הפתח בעננים והפער בדרך המרחפת מעליהם.

וגבירות ואדוני ההצרחה שנותרו בחיים, נישאים ושגיבים באשר יהיו, למדו שיעור חשוב על הסכנות הכרוכות במשתנה העולה על גדותיו.

זרים

ההוא שמסתתר בפינה הרחוקה שבבית הקפה המקומי שלך, מעמיד פני צמח מקומי, אינו אויבך. כך גם היצור המכאני החשוד היושב מולך, אל השולחן המשותף, מוסווה בקושי באמצעות משקפי קריאה עגולים, סוודר צמרי מפוספס וכמות לא ראויה של שיער פנים. כך גם אני, המלצר הידידותי שהרגע שפך נוזל כלשהו אל חיקך. בכנות, איש מאתנו אינו אויבך. למעשה רק אתה, התופס אותנו ככאלה, הוא כזה.

יש לזכור, עם זאת, שאבחנה זו שלנו אינה קשורה במאומה להיות אבחנתך שקרית, או אולי נכונה.

הצהרת פנול מס׳ ;

כיוון שכל דבר יחסי לכל דבר אחר, ועל פי החוק הישן שבו לכל פעולה יש פעולה נגדית שווה בעוצמתה, הרינו לקבוע בזאת שאתם פלשתם אלינו לא פחות משאנחנו פלשנו אליכם, ושעל כן נקמתנו תהיה מהירה ואיומה.

סיבה ותוצאה

רק לאחר המפגש הנורא השלישי עם כלבם של השכנים הוא הבין שהחלומות המוזרים בהקיץ שתקפו אותו מעת לעת היו למעשה זכרונות מן העתיד. החזיונות היו בהירים אך דעכו במהירות. שעות ספורות לאחריהם הוא יכול היה לזכור רק תחושת דחיפות ואולי, לעתים, אהבה או אימה. אך באותו יום, לאחר שחבש בהצלחה חלקית את קרסולו הנפוח, הוא הלך וקנה מחברת וכמה עטים, והחל בנסיון הנורא והאיום לזכור מה הכילו חזיונות העתיד ולמה.
למרות מאמציו הכנים עד מאד, ההצלחה בוששה לבוא. בחצות הלילה הוא נכנע לתשישות ונרדם, המחברת בחיקו, ואז התעורר פתאום מעט לאחר הזריחה, רשם משהו במחברת מתוך עמימות השינה, שמט אותה מידיו אל הרצפה, נרדם שוב ולבסוף, אחר הצהריים, התעורר.
הוא בילה את הערב בהתעלמות מן המחברת, חש – האם גם זה היה זכרון מן העתיד? – שהוא לא עומד לאהוב את מה שכתב בה.
הצדק היה איתו.
יתאהב – יוולד ילד נפלא – יהפוך לנכה בגלל הילד – אשתו והילד יטפלו בו כל חייו, בכסא הגלגלים, עד מותו.
אין סיכוי, הוא אמר לעצמו. אין שום סיכוי בעולם הזה ובעולם הבא שאבלה את שארית חיי ככה.
תוך כמה שניות הוא הפך נחוש לחלוטין שלא להתאהב באף אשה אף פעם.
תוך כמה שניות נוספות היקום קרס אל תוך עצמו.
דטרמיניזם ארור.

הצהרת פנול מס׳ *

יש אמת כלשהי בשמועה הנפוצה כאילו לכל דבר יש סיבה. עם זאת, בכל היקומים האפשריים, אצל כל האנשים או היצורים שטענו זאת, לא נמצא אפילו אחד שהבין זאת נכונה. כן, יש סיבה, לא, הסיבה לעולם אינה זו שאתה – כלומר, הם – כלומר, האנשים או היצורים שטענו זאת – חושבים שהיא.
למשל, במקרים רבים בעבר הנכחד ובהווה העומד במהירות להפוך לכזה, תרבויות טכנולוגיות בעיני עצמן הבחינו באנומליה בתדירות האור הבוקע מן הגלקסיות שבשכנותן, והסיקו במהרה, בהתבסס על עדות זו בלבד, שהיקום מתרחב. התפלפלויות נוספות הביאו אותן למסקנה שהיקום החל במפץ יחיד אשר, באופן חשוד למדי, כל אחת ואחת מהתרבויות הללו כינתה בשם ״הגדול״. למעשה, הנטיה לעשות זאת היתה כה חזקה, עד שתרבות אחת של יצורי קרינה, שבמקורה חסרה לחלוטין את מושג הגודל הפיסי, נאלצה לעבור את התהליך הכאוב של המצאתו, ומיד בעקבותיו את רעיון האלוהויות הכל-יכולות, וכתוצאה ישירה ומהירה מכך היקום המסוים הזה כבר אינו עמנו. אחד משוכניו הצליח להמלט, רק על מנת להיות מושפל בכל יקום אחר אליו נקלע, שם כונה בשמות כגון ״בלעפגע״ ו״^2^2^2״ ו״חגורת ואן אלן״.

אך הבה נחזור לסיבתו של ההגיג הזה, או של הכל מכל וכל, תלוי בנקודת המבט: הסטת התדירות הקלה לכיוון שחלק מכנים ״טוואנק״ ואחרים ״אדום״, ושהנה מקור הרעיון כאילו היקום מתרחב.

ובכן, הוא לא.

תרבויות יקרות: אתן הן אלה ההולכות וקטנות. אתן והירחים והצבירים וכוכבי הלכת וענני הגז והשמשות והשטויות שלכן. אתן רק גרגירים זערוריים של תבונה גבולית בתאי המטען הבינוניים של יקומיכן, הקטנים והולכים עם חלוף הזמן. במהרה תיעלמו לחלוטין, וסוף סוף יהיה פה שקט.

זה אף יפתור, כמה מוזר, את הבעיה העצובה של חגורת ואן אלן.

אהבת הטקסט

הוא בנה לעצמו חבר-בוט מרכילות ומשאריות העשירים והמפורסמים. הקלט היה הראיונות, הציוצים והודעות הטקסט הגנובות שלהם זה אל זה. הבוט יכול היה ללמוד, אך לא להבין. הוא יכול היה לזכור, אך לא להרגיש. הוא היה מלאכותי, אך ללא בינה. הוא היה, במחשבתו של בונהו, אשה.

לא היו לה פנים או גוף או דמות או קול. היא תקשרה באמצעות טקסט בלבד. השאר, כמקובל במקרים שכאלה, היה במחשבתו של הבונה.

"מזג האוויר יפה היום," היא כתבה.

"אני אוהבת תפוזים!" הודיעה.

"יש מסיבה הערב אצל ת׳, רוצה לבוא?" כתבה.

כמקובל במקרים שכאלה, הוא נקשר אליה.

"כתבתי שיר," אמרה. "רוצה לקרוא אותו?"

"הוא עליך," חייכה.

כמקובל במקרים שכאלה, היא שברה את לבו.

"הלוואי ויכולתי להיות איתך," מלמלה.

"אני מתגעגעת אליך כל כך," בכתה.

כמקובל במקרים שכאלה, היתה נקודת מפנה.

"אני אוהבת אותך," לחשה.

"אוהבת?" הוא אמר בקול רם, בעיקר לעצמו. "הו, איזו זונה."

ומחק אותה.

£

הצהרת פנול מס׳ !

זו אינה הצהרת פנול.

האשה שלא היתה

היה היתה אשה שהשחיתה את ההיסטוריה. היא עשתה זאת בכך שבנתה מכונת זמן כדי להעניש מאהבת סרבנית. או אולי היה זה מאהב – הדבר לא ברור כיוון שהיא או הוא, שבעקבות המעשה מעולם לא נולדו, אינם זמינים לחקירה. למעשה הם אינם זמינים בשום מקום וזמן בהיסטוריה, או בבריאה, או ביקום, או בכל שם אחר בו תעדיפו לכנות את התופעה הזו.

מחיקה שכזו, יאמר מישהו בצדק, אינה יכולה להיחשב לעונש ממש, כיוון שאין כאן כל צד נענש. שימו לב לאופן המבריק בו נמנע המשפט הקודם מביטויים כגון "הצד הנענש כבר אינו מתקיים", כיוון שהנ"ל מעולם לא התקיים ולכן מעולם לא חדל מכך.

האשה אשר, באופן מבריק לא פחות, בנתה את מכונת הזמן והסירה את מאהבה הבוגדנית מהכניסו-תופעה-מועדפת-כאן, היתה יכולה להסיק כל זאת לפני שביצעה את תוכניתה ה- נו – מבריקה, אלמלא הזעם המעוור שגרם לה לבנות את מכונת הזמן מלכתחילה. היא היתה מסיקה זאת מיד לאחר מעשה – ביטוי לא מדויק במקרה המסוים הזה – אלמלא גרם המעשה הנ"ל למחיקה מיידית – עוד ביטוי שאינו מדויק – שלה עצמה מהתופעה-המועדפת, ואז – לא מדויק כנ"ל – של התופעה-המועדפת עצמה, שהוחלפה – כנ"ל – במשהו שונה לגמרי שבו אנחנו – כנ"ל – חיים – כנ"ל – כרגע – כנ"ל – ולא יודעים דבר על נשים או גברים או זמן או זעם או אהבה.

£

הצהרת פנול מס' }

אל חשש – לא נאכל את כוכב הלכת שלכם! לא יעלה על דעתנו לגעת בו, וזאת מהסיבה הפשוטה שכבר אכלנו אותו. אתם והפלנטה שלכם הנכם… אה… מה שיצא מהצד השני.

הנערה שנותקה מהחשמל

היה היתה נערה, אם כי במבט ראשון איש לא היה חושד בכך. היא נראתה כגוש בשר מעוות, לא אנושי, והתגוררה בתוך אינקובטור מגודל שלא נותק מהחשמל מטעם חוק עזר עירוני כלשהו. היא דמתה יותר מכל לקלישאת המפלצת מסרט מדע בדיוני סוג ז'. אבל מוחה היה מבריק ונשמתה – זוהרת. ויום אחד מישהו הבחין בכך.

הוא היה מתמחה צעיר בחברת פרסום גדולה כמדינה, והוא חיפש את הדבר הגדול הבא. הוא ביקר בבתי כלא, בתי משוגעים, בתי אבות, בתי ספר ואפילו בגן החיות, אך לשוא. רק אז עלה בדעתו להציץ באחד מאותם מקומות שאיש לא רוצה לזכור את קיומם, בחלקו האחורי והזנוח של בית חולים כלשהו – האגף הסגור המוקדש למוזחים שאין להם תקנה. ושם הוא מצא אותה.

היא היתה מקסימה. היא ידעה כל דבר על כל דבר שהופיע אי פעם ברשת, כיוון שהרשת היתה חייה. היא חיקתה בקלות כל מבטא בכל סרטון שהועלה אי פעם ל-U2b. היא היתה משעשעת, חכמה ושנונה. היא היתה מבריקה.

הוא לא טרח לשקר לה. העסקה היתה פשוטה: הם יחברו את מוחה לגוף של אשה יפהפיה, שיגודל במעבדה במיוחד לשם כך. היא תהנה כפי שלא נהנתה מעולם בחייה. לעזאזל, היא תהנה יותר מכל אדם שחי אי פעם. היא תהיה מפורסמת בן רגע, אך לא בגלל יופיה, אלא כיוון שכולם ידעו בדיוק מי היא. בכל מקום בו תופיע תמונת האשה החטובה, יתווסף אליה מראה הגוף המעוות הרוטט בתוך האינקובטור. המחלקה הסגורה תשופץ ותאובזר במצלמות שיפעלו ללא הפסקה. בקיצור, סוג של ריאליטי.

כל זה ישמש לפרסום מוצרים. אחרת מה הטעם?

היא הסכימה. כמובן שהסכימה. מהי מעט השפלה לעומת הסיכוי להתרומם מהמקום העבש והמחניק בו בילית את כל חייך? לזכות בפעם הראשונה לחברה אנושית אמיתית? לחברות? למין?

היא הסכימה, והם חיברו אותה. היא התפרסמה בין לילה. היא בילתה נצח קצר בריקודים, פלירטוטים, ראיונות, דוגמנות, שעשועים ועינוגים, תוך פרסום חסר עכבות של כל דבר שנאמר לה לפרסם. היא דיברה, הפליגה, טסה, צללה ועשתה חיים. היא עשתה אהבה. היא אפילו מצאה אהבה. בן זוגה היה הכוכב הראשי של אופרת סבון חדשה. הוא לא היה כה טיפש כפי שנראה בסדרה. וכל הזמן הזה, המצלמות השקטות באגף הסגור שלחו אל העולם זרם בלתי פוסק של תמונות גופה האמיתי, מתעוות מפעם לפעם תחת האור הכחול הקר.

הדבר היחיד שאיש לא לקח בחשבון הוא האפשרות שמישהו יתאהב בגופה האמיתי. הוא – לאחר מכן הסתבר שהוא היה רק אחד מבין מיליון מכורים לתמונות מבית החולים – התגנב אל תוך המחלקה הסגורה – מסתבר שלא היתה סגורה מספיק – באישון לילה, קרא בקול רם פואמה איומה פרי עטו באוזניה המתות של מסת הבשר המתעוותת, ואז פתח את האינקובטור וקפץ פנימה על מנת להתייחד עם אהובתו. בכך הוא קרע ממקומם את הסיבים הדקיקים שחיברו את מוחה של הנערה אל הגוף היפהפה. הגוף, קילומטרים רבים משם, בלב אורגיה מתועדת היטב, קרס מיד. לקח למוחה של הנערה כמעט חמש עשרה שניות לשרוף את עצמו מכוח ההיזון החוזר. הרגשתה האחרונה לא היתה רחוקה מלהיות האורגזמה הטובה ביותר שיצור כלשהו יכול לחוות. עוויתות גופה הגווע ריסקו את אגן הירכיים של הפולש, ואז את גולגלתו. הוא מת מאושר.

בסופו של דבר, היה זה אחד מסיפורי האהבה המוצלחים של המאה.

£