הצהרת פנול מס' %

אני מכחיש לחלוטין ומכל וכל את ההאשמה כאילו אכלתי את גברת שוורץ. היא לא רק שגויה לחלוטין, אלא גם מעליבה. אני לא אוכל שום דבר חי. אני אף מתעב את רעיון ה"צמחונות" שלכם, כיוון שאלה להם אתם קוראים "צמחים" גם הם יצורים חיים. אני אוכל אך ורק מה שבא מן הדומם, ועל כן אינני צמחוני כי אם דוממי. מכך אפשר ללמוד עלי דבר או שניים, ובייחוד את העובדה שלא אכלתי, בשום פנים ואופן לא הייתי מסוגל לאכול, את גברת שוורץ.

למעשה, היא אכלה אותי.

יש להודות בכך שמיד לאחר מכן הקריפטו-תאים שלי השתלטו על אלה שלה ועיכלו אותה מבפנים, אך מבחינה משפטית מדובר בעובדה לא רלוונטית לחלוטין. מה עוד שזה לא היה מעשה שלי, כיוון שבזמן ההשתלטות האמורה לא הייתי קיים, בהיותי, כזכור, מעוכל על ידי גברת שוורץ. העמדתי לדין דומה לתביעת תינוק בן יומו: היא לא רק בלתי הגיונית, אלא גם לא הוגנת באופן מפלצתי.

על כן אני מבקש מבית המשפט לשחרר אותי ללא דיחוי.

האם כולכם כבר אכלתם צהריים? לא? מישהו רוצה ביס ממני?

הדלת המובילה אל הקץ

שימי לא מרגיש דבר כשהוא עובר דרך הדלת. אין רוח, אין אפקטים מיוחדים, אין שום סימן של מערבולת מורכבת של הזמן-חלל בפעולה. הוא שומע את הדלת נסגרת, ברכות, מאחוריו. החדר בו הוא נמצא כעת נראה כמו החדר שזה עתה עזב. בצדו השני, הישר מול שימי, יש דלת נוספת, ומישהו, בגבו אליו, בדיוק צועד דרכה. "היי!" הוא צועק, אבל הבחור השני עובר דרך הדלת, שנסגרת אחריו ברכות. שימי רץ אל הדלת, שנפתחת בשקט, צועד בזריזות דרכה, ומצליח לראות, בחדר החדש, את גבו של הבחור השני בעודו רץ דרך הדלת שלפניו.

"לולאת זמן, אם כן," אומר שימי בקול, ומיד מרגיש מטופש בשל כך. סוג כלשהו של רצף/לולאת-זמן, הוא חושב, מבויש. הוא עומד ללא תנועה לרגע, ואז פונה בחזרה אל הדלת שדרכה נכנס, פותח אותה ומציץ אל החדר הקודם, בו הוא רואה מישהו שעסוק בהצצה דרך הדלת הקודמת בה עבר.

"היי!" הוא צועק, ומייד, מאחוריו, מישהו צועק "היי!" לעברו. הוא מסתובב, מוכן לעמוד פנים אל פנים מול גרסה אחרת של עצמו, אך כשראשו סיים לפנות, כך גם ראשה של הגרסה השניה שלו שצעקה אליו, שכנראה מנסה לראות עותק-זמן של עצמה בהמשך הדרך.

טוב, הוא חושב. אני יכול להתגבר על זה. הוא פונה שמאלה, מביט בקיר, כך שמי שעומד בדלת יכול לראות את הפרופיל שלו. ואז, לאט, הוא מפנה את עיניו, רק את עיניו, ימינה, ורואה את הפרופיל של העותק האחר שלו העומד בדלת בתנוחה זהה.

אך האיש האחר הוא למעשה אשה.

לא לולאת זמן, אם כך.

בדיוק כשהוא מחליט לומר, "סליחה, רגע?", הוא שומע את המשפט הזה בוקע משמאלו, ומבחין בכך שגם הוא נאמר בקולה של אשה, מה שלא מסוגל לעצור בעדו מלומר "סליחה, רגע?" בעצמו, ומהאשה לימינו לחזור על כך מיד אחריו. איך יתכן שזה לא רצף/לולאת-זמן? הוא חושב. הפעולות שלנו מתואמות מדי. שום דבר לא שולט בנו. בכל רגע נתון אני יכול להחליט, נניח, לצעוק – "היי!" האשה משמאלו צועקת בדיוק לפני שהוא צועק בדיוק לפני שהאשה מימינו צועקת.

טוב. אז הנשים האלה חייבות להיות, בדרך כלשהי, אני. הוא מביט קדימה, נטול הבעה, כשמחשבה נוספת מתגנבת אל תוך מוחו. האם יתכן שהפכתי לאשה?

לאט לאט הוא מפנה את מבטו למטה. כדי להיות בטוח, הוא גם מזיז את ידו לשם. ממש למטה.

הוא לא אשה.

האם הנשים האלה הן, בדרך כלשהי, הוא?

"קוראים לי שימי," האשה משמאלו/הוא/האשה מימינו אומרים. ואז נשמע קאנון קצרצר לשלושה קולות המורכב מהמלה "חרא".

לעזאזל עם רצף הזמן-חלל המחורבן, הוא רוצה החוצה. עכשיו. מיד. הוא לוחץ על הזמזם שבכיסו. הקיר הצדי מתהפך אל תוך עצמו, ודרכו הוא יוצא החוצה. הקיר חוזר ומתהפך מאחוריו בדממה.

ומישהו אומר, "היי, שימי, אהבתי אותך יותר כשהיית אשה."

£