״את תאהבי את פול למשך שארית חייך,״ אמר המחשב הכל-יודע, האסור, העתיק, הקבור בלב שדרת לַמְפָּה רַמְפָּה העתיקה והרקובה המרחפת שני קילומטרים מעל אדמת העולם הנושן המחודש-זה-מכבר, כדור הארץ הזקן.
״ידעתי!״ אמרה וירג׳יניה. ״אהבתי – אהבתנו – אמיתית! והיא תמשך לנצח!״
הסערה שהתגבשה מזה זמן מה במרחק החלה להתקרב באורח מסוכן. הרוח פרעה את שיערם של בני הזוג ואת בגדיהם המשוחזרים-היסטורית.
״מותר לי לנסות?״ שאל פול. הוא לא היה בטוח האם מדובר בספקנות, מושג לו התוודע רק לאחרונה במסגרת חינוך-החובה ההיפנוטי שעבר, או בסתם סקרנות.
״כמובן, אהובי,״ אמרה וירג׳יניה. והוא ניסה.
״אתה תאהב את וירג׳יניה במשך עשרים ואחת הדקות הקרובות,״ אמר המחשב העתיק.
וירג׳יניה ופול הביטו זה בזו. הם ידעו שגורלם נחרץ. אפילו אדוני וגבירות ההצרחה, האליטה השולטת באנושות כולה, לא יוכלו לעזור. שהרי אפילו הנעלים שבנעלים חסרי אונים אל מול חישוביו הפשוטים של הגורל.
הם בילו את עשרים ואחת הדקות הבאות בבכי, ריב, פיוס, ומכוח צייתנותם – אהבה. לבסוף הגיעה הסערה והרוח לקחה אותם, ודבר לא נותר מאהבתם.
שנים רבות חלפו ללא כל תקריות. והנה בא עוד זוג צעיר ותמים לבקר את המחשב העתיק החבוי מעל העננים. שמותיהם היו ארתור ומרסי, והם נועדו לאהוב לשארית חייהם ולמשך עשרים ושתיים הדקות הבאות, בהתאמה. בוכים בהלם ואימה, הם בילו את התקופה האמורה בגישוש עיוור בנסיון להמלט משדרת לַמְפָּה רַמְפָּה. הדרך השבורה היתה מלאה בורות נטולי תחתית, ובמהרה מרסי נפלה אל תוך אחד מהם. ארתור החזיק בידה כל הדרך הארוכה, הקצרה אל הקרקע.
הזוג הבא שהופיע, מי יודע כמה זמן לאחר מכן, נועד לאהבה שתימשך לנצח או עשרים ושלוש דקות, מה שבא קודם.
חלפו עוד שנים ואיטרציות. בסופו של דבר הגיעה השמועה לאטה אל אוזני האדונים והגבירות של ההצרחה. הם שלחו שני נציגים מבין שורותיהם לחקור: אשה ואיש שהיו, במכוון, רחוקים ככל האפשר מלאהוב זה את זו. אולי אפילו, כפי שניסחו זאת עמיתיהם המתנשאים, הגבירה אורנג׳ השגיבה והאדון גֶ׳סְט האכזר היו רחוקים ככל האפשר מן האהבה עצמה.
בעודם ניגשים אל מקטע הדרך השבורה המקיף את מאורת המחשב העתיק, סופה נוספת התגבשה במרחק.
״ובכן,״ אמר האדון ג׳סט, ״הנה הגענו. הבה נכבה את הדבר הזה.״
״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך,״ אמר המחשב העתיק.
״לא אני לא,״ אמר האדון ג׳סט. הוא הביט בגבירה בנבזיות, מכיר בשימוש הלא נאות בשמה הפרטי, נהנה מכך, למורת רוחה.
״את תאהבי את רודני למשך מאה עשרים ושש הדקות הבאות,״ אמר המחשב.
היה זה תורה של הגבירה לחייך.
״מספיק!״ אמר האדון ג׳סט – רודני! – בכעס. ״הבה נשמיד את השיקוץ וחסל.״
״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך,״ אמר המחשב.
״כמה טרחני,״ אמרה הגבירה אורנג׳ – אָנָבֶּל.
״את תאהבי את רודני למשך מאה עשרים ושבע הדקות הבאות.״
האדון והגבירה שלפו את נשקיהם, צינורות דקיקים של מתכת-כביכול המוטמעים בבגדיהם המונומולקולריים. בכל תולדות ההצרחה, אף בן אנוש בלתי-מוגבר מעולם לא חזה בשליפת נשק שכזה וחי לספר על כך.
״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך.״
״הריני מכריזה עליך בזאת כעל מכונת חשיבה לא-מוסדרת,״ אמרה הגבירה אורנג׳, בפנותה אל המחשב בפעם האחרונה, ״ועל כן – אסורה.״ החוק והצדק דרשו הכרזות רשמיות מסוג זה בכל מקרה, קיצוני ככל שיהיה. ״כיוון שכך,״ הוסיפה הגבירה, ״הרי אתה נדרש לכבות את עצמך, ולאחר מכן תפורק ותושבת.״
״את תאהבי את רודני למשך אפס הדקות הבאות,״ אמר המחשב.
״אפס?״ הספיק רודני, כלומר, אה, האדון ג׳סט, לומר מיד לפני שהמחשב העתיק התפוצץ.
בשנים שבאו לאחר מכן, ערימת השברים והגרוטאות ששכנה שני קילומטרים מתחת לחור העצום הפעור בשדרת לַמְפָּה רַמְפָּה, האסורה לחלוטין כעת, הפכה יעד מועדף לאוהבים צעירים. לעתים, בלילות הקיץ, ניתן היה לחזות בירח דרך הפתח בעננים והפער בדרך המרחפת מעליהם.
וגבירות ואדוני ההצרחה שנותרו בחיים, נישאים ושגיבים באשר יהיו, למדו שיעור חשוב על הסכנות הכרוכות במשתנה העולה על גדותיו.
הפנולים באים! 
להשאיר תגובה