שדרת לַמְפָּה רַמְפָּה

״את תאהבי את פול למשך שארית חייך,״ אמר המחשב הכל-יודע, האסור, העתיק, הקבור בלב שדרת לַמְפָּה רַמְפָּה העתיקה והרקובה המרחפת שני קילומטרים מעל אדמת העולם הנושן המחודש-זה-מכבר, כדור הארץ הזקן.

״ידעתי!״ אמרה וירג׳יניה. ״אהבתי – אהבתנו – אמיתית! והיא תמשך לנצח!״

הסערה שהתגבשה מזה זמן מה במרחק החלה להתקרב באורח מסוכן. הרוח פרעה את שיערם של בני הזוג ואת בגדיהם המשוחזרים-היסטורית.

״מותר לי לנסות?״ שאל פול. הוא לא היה בטוח האם מדובר בספקנות, מושג לו התוודע רק לאחרונה במסגרת חינוך-החובה ההיפנוטי שעבר, או בסתם סקרנות.

״כמובן, אהובי,״ אמרה וירג׳יניה. והוא ניסה.

״אתה תאהב את וירג׳יניה במשך עשרים ואחת הדקות הקרובות,״ אמר המחשב העתיק.

וירג׳יניה ופול הביטו זה בזו. הם ידעו שגורלם נחרץ. אפילו אדוני וגבירות ההצרחה, האליטה השולטת באנושות כולה, לא יוכלו לעזור. שהרי אפילו הנעלים שבנעלים חסרי אונים אל מול חישוביו הפשוטים של הגורל.

הם בילו את עשרים ואחת הדקות הבאות בבכי, ריב, פיוס, ומכוח צייתנותם – אהבה. לבסוף הגיעה הסערה והרוח לקחה אותם, ודבר לא נותר מאהבתם.

שנים רבות חלפו ללא כל תקריות. והנה בא עוד זוג צעיר ותמים לבקר את המחשב העתיק החבוי מעל העננים. שמותיהם היו ארתור ומרסי, והם נועדו לאהוב לשארית חייהם ולמשך עשרים ושתיים הדקות הבאות, בהתאמה. בוכים בהלם ואימה, הם בילו את התקופה האמורה בגישוש עיוור בנסיון להמלט משדרת לַמְפָּה רַמְפָּה. הדרך השבורה היתה מלאה בורות נטולי תחתית, ובמהרה מרסי נפלה אל תוך אחד מהם. ארתור החזיק בידה כל הדרך הארוכה, הקצרה אל הקרקע.

הזוג הבא שהופיע, מי יודע כמה זמן לאחר מכן, נועד לאהבה שתימשך לנצח או עשרים ושלוש דקות, מה שבא קודם.

חלפו עוד שנים ואיטרציות. בסופו של דבר הגיעה השמועה לאטה אל אוזני האדונים והגבירות של ההצרחה. הם שלחו שני נציגים מבין שורותיהם לחקור: אשה ואיש שהיו, במכוון, רחוקים ככל האפשר מלאהוב זה את זו. אולי אפילו, כפי שניסחו זאת עמיתיהם המתנשאים, הגבירה אורנג׳ השגיבה והאדון גֶ׳סְט האכזר היו רחוקים ככל האפשר מן האהבה עצמה.

בעודם ניגשים אל מקטע הדרך השבורה המקיף את מאורת המחשב העתיק, סופה נוספת התגבשה במרחק.

״ובכן,״ אמר האדון ג׳סט, ״הנה הגענו. הבה נכבה את הדבר הזה.״

״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך,״ אמר המחשב העתיק.

״לא אני לא,״ אמר האדון ג׳סט. הוא הביט בגבירה בנבזיות, מכיר בשימוש הלא נאות בשמה הפרטי, נהנה מכך, למורת רוחה.

״את תאהבי את רודני למשך מאה עשרים ושש הדקות הבאות,״ אמר המחשב.

היה זה תורה של הגבירה לחייך.

״מספיק!״ אמר האדון ג׳סט – רודני! – בכעס. ״הבה נשמיד את השיקוץ וחסל.״

״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך,״ אמר המחשב.

״כמה טרחני,״ אמרה הגבירה אורנג׳ – אָנָבֶּל.

״את תאהבי את רודני למשך מאה עשרים ושבע הדקות הבאות.״

האדון והגבירה שלפו את נשקיהם, צינורות דקיקים של מתכת-כביכול המוטמעים בבגדיהם המונומולקולריים. בכל תולדות ההצרחה, אך בן אנוש בלתי-מוגבר מעולם לא חזה בשליפת נשק שכזה וחי לספר על כך.

״אתה תאהב את אָנָבֶּל לשארית חייך.״

״הריני מכריזה עליך בזאת כעל מכונת חשיבה לא-מוסדרת,״ אמרה הגבירה אורנג׳, בפנותה אל המחשב בפעם האחרונה, ״ועל כן – אסורה.״ החוק והצדק דרשו הכרזות רשמיות מסוג זה בכל מקרה, קיצוני ככל שיהיה. ״כיוון שכך,״ הוסיפה הגבירה, ״הרי אתה נדרש לכבות את עצמך, ולאחר מכן תפורק ותושבת.״

״את תאהבי את רודני למשך אפס הדקות הבאות,״ אמר המחשב.

״אפס?״ הספיק רודני, כלומר, אה, האדון ג׳סט, לומר מיד לפני שהמחשב העתיק התפוצץ.

בשנים שבאו לאחר מכן, ערימת השברים והגרוטאות ששכנה שני קילמטרים מתחת לחור העצום הפעור בשדרת לַמְפָּה רַמְפָּה, האסורה לחלוטין כעת, הפכה יעד מועדף לאוהבים צעירים. לעתים, בלילות הקיץ, ניתן היה לחזות בירח דרך הפתח בעננים והפער בדרך המרחפת מעליהם.

וגבירות ואדוני ההצרחה שנותרו בחיים, נישאים ושגיבים באשר יהיו, למדו שיעור חשוב על הסכנות הכרוכות במשתנה העולה על גדותיו.

נמזר

היה זה צעצוע, ועם זאת לא היה. הוא נבנה בקפידה על ידי בן לציוויליזציה מתקדמת עד אימה על מנת לעזור לצעיריה ללמוד דברים שהנם, מנקודת מבט אנושית, בלתי ניתנים לתיאור. הוא התקיים במימדים רבים, שאף לא אחד מהם אמור היה להתנגש באחד מששת אלה המרכיבים את מערכת השמש של בני האנוש. אך באופן כלשהו מימד אחד שכזה התעקם, או נקרע, או אולי סתם נשחק בעקבות משחק-יתר, וכך הופיע משהו בו-זמנית לפני, במשך ואחרי קיומו של כדור הארץ. בשנה ה-52 לאחר הרעש הגדול הוא התממש כפסל מתוק ואכיל שגרם לכמה חרקים פראיים לתהות מי היו אבות אבותיהם; במאה ה-19 לאחר הנביא, בדמותו של גלגל-ענק מעוות בלונה פארק, הוא שינה את מוחה של ילדת אנוש ואפשר לה לברוח מהוריה אל היקום הסמוך, משאירה מאחוריה רק ספר מוזר שנכתב על ידי סופר דמיוני; במאה ה-14 לאחר הופעת דמויי-האנוש הוא התממש כמונולית שחור שגרם לקוף אחד להשתמש בעצם כדי להרוג את אחיו; ובמאה השניה לאחר המבול הוא טיפס מתוך המים אל היבשה, נושא איתו כמות עצומה של דגים, מהם שרדו רק שניים, זכר ונקבה.

ובלא-עתיד לא-לינארי, ציוויליזציה מתוחכמת עד אימה הבהבה למשך לא-רגע, הבליחה אל מחוץ לקיום, ואז הופיעה מחדש כמשהו שונה לגמרי. לא היה להתגשמות חדשה זו דבר במשותף עם מערכת השמש או הגזע האנושי או חרקים או ילדות קטנות או קופים, אך משום מה היא לקתה בריח קלוש של דגים.

£

הזקיף

השארנו מכונה קבורה מתחת לפני הירח שלכם, שתעיר אותנו כשתפתחו את יכולת הטיסה בחלל הבסיסית הדרושה על מנת להציל אותנו. אנחנו, האלים העתיקים והמדולדלים של מאדים, או השרידים האחרונים של גזע סופר-טכנולוגי אדיר ונכחד, או שאריות התבונה המלאכותית העצומה שנוצרה בידי הגזע הנ"ל – אין הבדל אמיתי בין שלושת התיאורים הללו – הִמתָּנו עידנים על גבי עידנים לבואכם, קופים שכמותכם, ולכך שתקחו אותנו אתכם החוצה, אל כל פינות היקום האינסופי לכאורה הזה שפעם היה שלנו, או לפחות של אבותינו, יוצרינו, לא חשוב, הרי זה אותו הדבר. תבונתנו רחבה מים הכוכבים, אך כוחנו אפסי. אנו זקוקים לכם.
יום אחד, בקרוב, תגלו את המכונה הקבורה בירחכם ותחפרו אותה החוצה. כשיגעו בה קרני השמש הראשונות היא תשיר. אך השיר לא יעורר אותנו.
כיוון שאנחנו כבר ערים.
האות שהעיר אותנו הגיע הישר מכוכב הלכת שלכם. נדרשנו לנצח שלם על מנת לפענח אותו, ולזמן רב עוד יותר על מנת להבין אותו. אם להמיר זאת ליחידות המידה שלכם, הדבר נמשך כתשעים שניות. כעת אנו יודעים שהשנה, למניינכם, היתה 1936. ידוע לנו מי היה זה שהופיע בשידור. וכיוון שהמשכנו לעקוב אחר האות, אותו אתם מכנים טלויזיה, גם זמן רב לאחר מכן, אנו יודעים מה עולל אותו אדם שהופיע בה לראשונה, ב-1936. אולי היה עולה בדעתכם שביודענו כל זאת לא נרצה בכל קשר אתכם, אבל זה לא נכון. בהיותנו האלים העתיקים של מאדים, תיאולוגיים או טכנולוגיים, ראינו דברים גרועים מאלה.
אך לא גרועים כמו הדבר הקרוי בפיכם, "בידור לכל המשפחה".
ולכן אנו לא רוצים שתחלצו אותנו. לא עוד.
אנחנו מפחדים.

£

 

הקשר

"אני מרגישה בטוחה הרבה יותר מאז שבלעתי את מכונת ההקלטה," היא אמרה.

"חשבתי שתרגישי בטוחה פחות, כשאת יודעת שכל פעולה שלך מוקלטת ויכולה להפוך לפומבית," אמרתי.

"כמה מיושן," הוא אמרה, ולא ניתן היה להחמיץ את נימת ההתנשאות בקולה. "אני אוהבת להיות פומבית. כולם אוהבים את זה."

"אני לא."

"אבל זה עוד כלום," היא אמרה. "החלק הטוב הוא שאני יכולה לעבור על מה שעשיתי שוב ושוב, לבדוק שהכל נכון, ולבטל את מה שלא."

"אם את כל כך עסוקה בלתקן את ההקלטה שלך," אמרתי, "מתי יש לך זמן לעשות משהו חדש?"

היא בהתה בי. לא אהבתי את המבט בעיניה.

"זו, ללא ספק, טעות," אמרה לבסוף, ואז לחשה פקודה כלשהי שביטלה את פגישתנו.

אשמח לספר לכם מי היא היתה ואפילו יותר מכך – מי אני – אבל אני לא יכול. הדבר היחיד הידוע לי הוא הדיאלוג הקצר של פגישתנו ומה שאתם קוראים כרגע. מעבר לכך אין לי שום זכרון או הקשר. כששורת הטקסט האחרונה הזו תיקרא אני, בהיותי הטקסט ולא יותר, באופן זמני או סופי, אחדל מלהתקיים.

£

זהירות

אל תריחו את הוורדים. הוורדים מסוכנים. הם יכולים להריח אתכם בחזרה. זה לא ישפיע על גופכם בשום דרך נראית שהיא. אבל הזהרו בכל זאת.

£