האשה שלא היתה

היה היתה אשה שהשחיתה את ההיסטוריה. היא עשתה זאת בכך שבנתה מכונת זמן כדי להעניש מאהבת סרבנית. או אולי היה זה מאהב – הדבר לא ברור כיוון שהיא או הוא, שבעקבות המעשה מעולם לא נולדו, אינם זמינים לחקירה. למעשה הם אינם זמינים בשום מקום וזמן בהיסטוריה, או בבריאה, או ביקום, או בכל שם אחר בו תעדיפו לכנות את התופעה הזו.

מחיקה שכזו, יאמר מישהו בצדק, אינה יכולה להיחשב לעונש ממש, כיוון שאין כאן כל צד נענש. שימו לב לאופן המבריק בו נמנע המשפט הקודם מביטויים כגון "הצד הנענש כבר אינו מתקיים", כיוון שהנ"ל מעולם לא התקיים ולכן מעולם לא חדל מכך.

האשה אשר, באופן מבריק לא פחות, בנתה את מכונת הזמן והסירה את מאהבה הבוגדנית מהכניסו-תופעה-מועדפת-כאן, היתה יכולה להסיק כל זאת לפני שביצעה את תוכניתה ה- נו – מבריקה, אלמלא הזעם המעוור שגרם לה לבנות את מכונת הזמן מלכתחילה. היא היתה מסיקה זאת מיד לאחר מעשה – ביטוי לא מדויק במקרה המסוים הזה – אלמלא גרם המעשה הנ"ל למחיקה מיידית – עוד ביטוי שאינו מדויק – שלה עצמה מהתופעה-המועדפת, ואז – לא מדויק כנ"ל – של התופעה-המועדפת עצמה, שהוחלפה – כנ"ל – במשהו שונה לגמרי שבו אנחנו – כנ"ל – חיים – כנ"ל – כרגע – כנ"ל – ולא יודעים דבר על נשים או גברים או זמן או זעם או אהבה.

£

הנערה שנותקה מהחשמל

היה היתה נערה, אם כי במבט ראשון איש לא היה חושד בכך. היא נראתה כגוש בשר מעוות, לא אנושי, והתגוררה בתוך אינקובטור מגודל שלא נותק מהחשמל מטעם חוק עזר עירוני כלשהו. היא דמתה יותר מכל לקלישאת המפלצת מסרט מדע בדיוני סוג ז'. אבל מוחה היה מבריק ונשמתה – זוהרת. ויום אחד מישהו הבחין בכך.

הוא היה מתמחה צעיר בחברת פרסום גדולה כמדינה, והוא חיפש את הדבר הגדול הבא. הוא ביקר בבתי כלא, בתי משוגעים, בתי אבות, בתי ספר ואפילו בגן החיות, אך לשוא. רק אז עלה בדעתו להציץ באחד מאותם מקומות שאיש לא רוצה לזכור את קיומם, בחלקו האחורי והזנוח של בית חולים כלשהו – האגף הסגור המוקדש למוזחים שאין להם תקנה. ושם הוא מצא אותה.

היא היתה מקסימה. היא ידעה כל דבר על כל דבר שהופיע אי פעם ברשת, כיוון שהרשת היתה חייה. היא חיקתה בקלות כל מבטא בכל סרטון שהועלה אי פעם ל-U2b. היא היתה משעשעת, חכמה ושנונה. היא היתה מבריקה.

הוא לא טרח לשקר לה. העסקה היתה פשוטה: הם יחברו את מוחה לגוף של אשה יפהפיה, שיגודל במעבדה במיוחד לשם כך. היא תהנה כפי שלא נהנתה מעולם בחייה. לעזאזל, היא תהנה יותר מכל אדם שחי אי פעם. היא תהיה מפורסמת בן רגע, אך לא בגלל יופיה, אלא כיוון שכולם ידעו בדיוק מי היא. בכל מקום בו תופיע תמונת האשה החטובה, יתווסף אליה מראה הגוף המעוות הרוטט בתוך האינקובטור. המחלקה הסגורה תשופץ ותאובזר במצלמות שיפעלו ללא הפסקה. בקיצור, סוג של ריאליטי.

כל זה ישמש לפרסום מוצרים. אחרת מה הטעם?

היא הסכימה. כמובן שהסכימה. מהי מעט השפלה לעומת הסיכוי להתרומם מהמקום העבש והמחניק בו בילית את כל חייך? לזכות בפעם הראשונה לחברה אנושית אמיתית? לחברות? למין?

היא הסכימה, והם חיברו אותה. היא התפרסמה בין לילה. היא בילתה נצח קצר בריקודים, פלירטוטים, ראיונות, דוגמנות, שעשועים ועינוגים, תוך פרסום חסר עכבות של כל דבר שנאמר לה לפרסם. היא דיברה, הפליגה, טסה, צללה ועשתה חיים. היא עשתה אהבה. היא אפילו מצאה אהבה. בן זוגה היה הכוכב הראשי של אופרת סבון חדשה. הוא לא היה כה טיפש כפי שנראה בסדרה. וכל הזמן הזה, המצלמות השקטות באגף הסגור שלחו אל העולם זרם בלתי פוסק של תמונות גופה האמיתי, מתעוות מפעם לפעם תחת האור הכחול הקר.

הדבר היחיד שאיש לא לקח בחשבון הוא האפשרות שמישהו יתאהב בגופה האמיתי. הוא – לאחר מכן הסתבר שהוא היה רק אחד מבין מיליון מכורים לתמונות מבית החולים – התגנב אל תוך המחלקה הסגורה – מסתבר שלא היתה סגורה מספיק – באישון לילה, קרא בקול רם פואמה איומה פרי עטו באוזניה המתות של מסת הבשר המתעוותת, ואז פתח את האינקובטור וקפץ פנימה על מנת להתייחד עם אהובתו. בכך הוא קרע ממקומם את הסיבים הדקיקים שחיברו את מוחה של הנערה אל הגוף היפהפה. הגוף, קילומטרים רבים משם, בלב אורגיה מתועדת היטב, קרס מיד. לקח למוחה של הנערה כמעט חמש עשרה שניות לשרוף את עצמו מכוח ההיזון החוזר. הרגשתה האחרונה לא היתה רחוקה מלהיות האורגזמה הטובה ביותר שיצור כלשהו יכול לחוות. עוויתות גופה הגווע ריסקו את אגן הירכיים של הפולש, ואז את גולגלתו. הוא מת מאושר.

בסופו של דבר, היה זה אחד מסיפורי האהבה המוצלחים של המאה.

£

שלוש וחצי וריאציות על פקק

הוא פתח בקבוק שמפניה כדי לחגוג את הצלחת מכונת הזמן שלו. הפקק עף דרכה לחודש שעבר ופגע בראשו והמם אותו. הוא פתח בקבוק שמפניה כדי לחגוג את הצלחת מכונת היקום שלו. הפקק עף דרכה ליקום שעבר ופגע בראשו והמם אותו. הוא פתח בקבוק שמפניה כדי לחגוג את הצלחת מכונת אי-ההסתברות שלו. הפקק עף דרכה אל ההסתברות הקודמת והפך למסעדה איטלקית שנפלה על ראשו, ובכך זה נגמר. ובזמן אחר, ביקום אחר, הוא או מישהו ממש כמוהו פתח בקבוק שמפניה כדי לחגוג את הצלחת מכונת הסופניות שלו, אך הפעם הפקק לא עף כלל, והוא ישב בשקט ושתה, תוהה בינו לבינו מדוע יש בו תחושה קלה של אכזבה.

£

הצהרת פנול מס' =

לא באנו ולא נבוא אל כוכב הלכת שלכם. לא נשגר אליכם אותות קרינה, כבידה, זמן ומרחב. לא נציג את עצמנו בפניכם, ולא נפלוש אליכם בשום מובן בו אתם תופסים את המילה. אבל אפשרות קיומנו נטועה כבר היטב במוחותיכם, והיא היא הפלישה האמיתית.

נמזר

היה זה צעצוע, ועם זאת לא היה. הוא נבנה בקפידה על ידי בן לציוויליזציה מתקדמת עד אימה על מנת לעזור לצעיריה ללמוד דברים שהנם, מנקודת מבט אנושית, בלתי ניתנים לתיאור. הוא התקיים במימדים רבים, שאף לא אחד מהם אמור היה להתנגש באחד מששת אלה המרכיבים את מערכת השמש של בני האנוש. אך באופן כלשהו מימד אחד שכזה התעקם, או נקרע, או אולי סתם נשחק בעקבות משחק-יתר, וכך הופיע משהו בו-זמנית לפני, במשך ואחרי קיומו של כדור הארץ. בשנה ה-52 לאחר הרעש הגדול הוא התממש כפסל מתוק ואכיל שגרם לכמה חרקים פראיים לתהות מי היו אבות אבותיהם; במאה ה-19 לאחר הנביא, בדמותו של גלגל-ענק מעוות בלונה פארק, הוא שינה את מוחה של ילדת אנוש ואפשר לה לברוח מהוריה אל היקום הסמוך, משאירה מאחוריה רק ספר מוזר שנכתב על ידי סופר דמיוני; במאה ה-14 לאחר הופעת דמויי-האנוש הוא התממש כמונולית שחור שגרם לקוף אחד להשתמש בעצם כדי להרוג את אחיו; ובמאה השניה לאחר המבול הוא טיפס מתוך המים אל היבשה, נושא איתו כמות עצומה של דגים, מהם שרדו רק שניים, זכר ונקבה.

ובלא-עתיד לא-לינארי, ציוויליזציה מתוחכמת עד אימה הבהבה למשך לא-רגע, הבליחה אל מחוץ לקיום, ואז הופיעה מחדש כמשהו שונה לגמרי. לא היה להתגשמות חדשה זו דבר במשותף עם מערכת השמש או הגזע האנושי או חרקים או ילדות קטנות או קופים, אך משום מה היא לקתה בריח קלוש של דגים.

£

גלגולון

בוקר אחד, כשאדם מת הקיץ מתוך חלומותיו הטרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ולא השתוקק לדבר אלא למוות מהיר ורחום, אלא שאז הסתבר לו כי זה, למעשה, מצבו. יכול היה לזכור את הכאב המייסר, אשליית האור הלבן בקצה מנהרת אין-קץ, תחושת בינתו הנסתמת ומסתתרת ונעלמת לאטה, הידיעה הברורה שזהו הסוף, ומיד לאחר מכן הפרדת ראשו מגופו בהרף עין על ידי חרק עצום מימדים שהופיע זה פתאום ליד מיטתו, ואז הרְכָּבָת הראש הלז על גבי גוף גוץ וכרסתני, מוקף המון רגליים דקות ועלובות הנעות כה וכה בחוסר ישע.

אם כן, חשב לעצמו, כל זכרונותי מתאימים למצבי הנוכחי. עכשיו אוכל להמשיך בחיי.

£

הדלת המובילה אל הקץ

שימי לא מרגיש דבר כשהוא עובר דרך הדלת. אין רוח, אין אפקטים מיוחדים, אין שום סימן של מערבולת מורכבת של הזמן-חלל בפעולה. הוא שומע את הדלת נסגרת, ברכות, מאחוריו. החדר בו הוא נמצא כעת נראה כמו החדר שזה עתה עזב. בצדו השני, הישר מול שימי, יש דלת נוספת, ומישהו, בגבו אליו, בדיוק צועד דרכה. "היי!" הוא צועק, אבל הבחור השני עובר דרך הדלת, שנסגרת אחריו ברכות. שימי רץ אל הדלת, שנפתחת בשקט, צועד בזריזות דרכה, ומצליח לראות, בחדר החדש, את גבו של הבחור השני בעודו רץ דרך הדלת שלפניו.

"לולאת זמן, אם כן," אומר שימי בקול, ומיד מרגיש מטופש בשל כך. סוג כלשהו של רצף/לולאת-זמן, הוא חושב, מבויש. הוא עומד ללא תנועה לרגע, ואז פונה בחזרה אל הדלת שדרכה נכנס, פותח אותה ומציץ אל החדר הקודם, בו הוא רואה מישהו שעסוק בהצצה דרך הדלת הקודמת בה עבר.

"היי!" הוא צועק, ומייד, מאחוריו, מישהו צועק "היי!" לעברו. הוא מסתובב, מוכן לעמוד פנים אל פנים מול גרסה אחרת של עצמו, אך כשראשו סיים לפנות, כך גם ראשה של הגרסה השניה שלו שצעקה אליו, שכנראה מנסה לראות עותק-זמן של עצמה בהמשך הדרך.

טוב, הוא חושב. אני יכול להתגבר על זה. הוא פונה שמאלה, מביט בקיר, כך שמי שעומד בדלת יכול לראות את הפרופיל שלו. ואז, לאט, הוא מפנה את עיניו, רק את עיניו, ימינה, ורואה את הפרופיל של העותק האחר שלו העומד בדלת בתנוחה זהה.

אך האיש האחר הוא למעשה אשה.

לא לולאת זמן, אם כך.

בדיוק כשהוא מחליט לומר, "סליחה, רגע?", הוא שומע את המשפט הזה בוקע משמאלו, ומבחין בכך שגם הוא נאמר בקולה של אשה, מה שלא מסוגל לעצור בעדו מלומר "סליחה, רגע?" בעצמו, ומהאשה לימינו לחזור על כך מיד אחריו. איך יתכן שזה לא רצף/לולאת-זמן? הוא חושב. הפעולות שלנו מתואמות מדי. שום דבר לא שולט בנו. בכל רגע נתון אני יכול להחליט, נניח, לצעוק – "היי!" האשה משמאלו צועקת בדיוק לפני שהוא צועק בדיוק לפני שהאשה מימינו צועקת.

טוב. אז הנשים האלה חייבות להיות, בדרך כלשהי, אני. הוא מביט קדימה, נטול הבעה, כשמחשבה נוספת מתגנבת אל תוך מוחו. האם יתכן שהפכתי לאשה?

לאט לאט הוא מפנה את מבטו למטה. כדי להיות בטוח, הוא גם מזיז את ידו לשם. ממש למטה.

הוא לא אשה.

האם הנשים האלה הן, בדרך כלשהי, הוא?

"קוראים לי שימי," האשה משמאלו/הוא/האשה מימינו אומרים. ואז נשמע קאנון קצרצר לשלושה קולות המורכב מהמלה "חרא".

לעזאזל עם רצף הזמן-חלל המחורבן, הוא רוצה החוצה. עכשיו. מיד. הוא לוחץ על הזמזם שבכיסו. הקיר הצדי מתהפך אל תוך עצמו, ודרכו הוא יוצא החוצה. הקיר חוזר ומתהפך מאחוריו בדממה.

ומישהו אומר, "היי, שימי, אהבתי אותך יותר כשהיית אשה."

£

 

הצהרת פנול מס' .

אני פנול.

הקשר

"אני מרגישה בטוחה הרבה יותר מאז שבלעתי את מכונת ההקלטה," היא אמרה.

"חשבתי שתרגישי בטוחה פחות, כשאת יודעת שכל פעולה שלך מוקלטת ויכולה להפוך לפומבית," אמרתי.

"כמה מיושן," הוא אמרה, ולא ניתן היה להחמיץ את נימת ההתנשאות בקולה. "אני אוהבת להיות פומבית. כולם אוהבים את זה."

"אני לא."

"אבל זה עוד כלום," היא אמרה. "החלק הטוב הוא שאני יכולה לעבור על מה שעשיתי שוב ושוב, לבדוק שהכל נכון, ולבטל את מה שלא."

"אם את כל כך עסוקה בלתקן את ההקלטה שלך," אמרתי, "מתי יש לך זמן לעשות משהו חדש?"

היא בהתה בי. לא אהבתי את המבט בעיניה.

"זו, ללא ספק, טעות," אמרה לבסוף, ואז לחשה פקודה כלשהי שביטלה את פגישתנו.

אשמח לספר לכם מי היא היתה ואפילו יותר מכך – מי אני – אבל אני לא יכול. הדבר היחיד הידוע לי הוא הדיאלוג הקצר של פגישתנו ומה שאתם קוראים כרגע. מעבר לכך אין לי שום זכרון או הקשר. כששורת הטקסט האחרונה הזו תיקרא אני, בהיותי הטקסט ולא יותר, באופן זמני או סופי, אחדל מלהתקיים.

£