גלגולון

בוקר אחד, כשאדם מת הקיץ מתוך חלומותיו הטרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ולא השתוקק לדבר אלא למוות מהיר ורחום, אלא שאז הסתבר לו כי זה, למעשה, מצבו. יכול היה לזכור את הכאב המייסר, אשליית האור הלבן בקצה מנהרת אין-קץ, תחושת בינתו הנסתמת ומסתתרת ונעלמת לאטה, הידיעה הברורה שזהו הסוף, ומיד לאחר מכן הפרדת ראשו מגופו בהרף עין על ידי חרק עצום מימדים שהופיע זה פתאום ליד מיטתו, ואז הרְכָּבָת הראש הלז על גבי גוף גוץ וכרסתני, מוקף המון רגליים דקות ועלובות הנעות כה וכה בחוסר ישע.

אם כן, חשב לעצמו, כל זכרונותי מתאימים למצבי הנוכחי. עכשיו אוכל להמשיך בחיי.

£

הדלת המובילה אל הקץ

שימי לא מרגיש דבר כשהוא עובר דרך הדלת. אין רוח, אין אפקטים מיוחדים, אין שום סימן של מערבולת מורכבת של הזמן-חלל בפעולה. הוא שומע את הדלת נסגרת, ברכות, מאחוריו. החדר בו הוא נמצא כעת נראה כמו החדר שזה עתה עזב. בצדו השני, הישר מול שימי, יש דלת נוספת, ומישהו, בגבו אליו, בדיוק צועד דרכה. "היי!" הוא צועק, אבל הבחור השני עובר דרך הדלת, שנסגרת אחריו ברכות. שימי רץ אל הדלת, שנפתחת בשקט, צועד בזריזות דרכה, ומצליח לראות, בחדר החדש, את גבו של הבחור השני בעודו רץ דרך הדלת שלפניו.

"לולאת זמן, אם כן," אומר שימי בקול, ומיד מרגיש מטופש בשל כך. סוג כלשהו של רצף/לולאת-זמן, הוא חושב, מבויש. הוא עומד ללא תנועה לרגע, ואז פונה בחזרה אל הדלת שדרכה נכנס, פותח אותה ומציץ אל החדר הקודם, בו הוא רואה מישהו שעסוק בהצצה דרך הדלת הקודמת בה עבר.

"היי!" הוא צועק, ומייד, מאחוריו, מישהו צועק "היי!" לעברו. הוא מסתובב, מוכן לעמוד פנים אל פנים מול גרסה אחרת של עצמו, אך כשראשו סיים לפנות, כך גם ראשה של הגרסה השניה שלו שצעקה אליו, שכנראה מנסה לראות עותק-זמן של עצמה בהמשך הדרך.

טוב, הוא חושב. אני יכול להתגבר על זה. הוא פונה שמאלה, מביט בקיר, כך שמי שעומד בדלת יכול לראות את הפרופיל שלו. ואז, לאט, הוא מפנה את עיניו, רק את עיניו, ימינה, ורואה את הפרופיל של העותק האחר שלו העומד בדלת בתנוחה זהה.

אך האיש האחר הוא למעשה אשה.

לא לולאת זמן, אם כך.

בדיוק כשהוא מחליט לומר, "סליחה, רגע?", הוא שומע את המשפט הזה בוקע משמאלו, ומבחין בכך שגם הוא נאמר בקולה של אשה, מה שלא מסוגל לעצור בעדו מלומר "סליחה, רגע?" בעצמו, ומהאשה לימינו לחזור על כך מיד אחריו. איך יתכן שזה לא רצף/לולאת-זמן? הוא חושב. הפעולות שלנו מתואמות מדי. שום דבר לא שולט בנו. בכל רגע נתון אני יכול להחליט, נניח, לצעוק – "היי!" האשה משמאלו צועקת בדיוק לפני שהוא צועק בדיוק לפני שהאשה מימינו צועקת.

טוב. אז הנשים האלה חייבות להיות, בדרך כלשהי, אני. הוא מביט קדימה, נטול הבעה, כשמחשבה נוספת מתגנבת אל תוך מוחו. האם יתכן שהפכתי לאשה?

לאט לאט הוא מפנה את מבטו למטה. כדי להיות בטוח, הוא גם מזיז את ידו לשם. ממש למטה.

הוא לא אשה.

האם הנשים האלה הן, בדרך כלשהי, הוא?

"קוראים לי שימי," האשה משמאלו/הוא/האשה מימינו אומרים. ואז נשמע קאנון קצרצר לשלושה קולות המורכב מהמלה "חרא".

לעזאזל עם רצף הזמן-חלל המחורבן, הוא רוצה החוצה. עכשיו. מיד. הוא לוחץ על הזמזם שבכיסו. הקיר הצדי מתהפך אל תוך עצמו, ודרכו הוא יוצא החוצה. הקיר חוזר ומתהפך מאחוריו בדממה.

ומישהו אומר, "היי, שימי, אהבתי אותך יותר כשהיית אשה."

£

 

מלפתים

 

מלפתים ממתינים במים. הם אורבים, אפלים ואכזרים, באגמים האפורים. מתכננים משחקי מלחמה, מזימות מדויקות במוחותיהם המחוממים. פועים כפנולים.

ואז הכל הופך פשוט יותר, כיוון שפנולים, או אפילו מלפתים מושבעים הפועים כפנולים פנויים, לא זקוקים לשום משחקי מילים.

£

השפן עומד יציב

הריני להצהיר, בתפקידי כתובע המחוזי בפרט וכאזרח בכלל, שלחיות אין הכרה עצמית ואף לא נשמה," אמר השפן. הוא היה מהופנט, כמובן.

£

הצהרת פנול מס' /

כמי שנולד על פני כדור הארץ גדלתי ביניכם, בני האדם. רק מאוחר יותר, לאחר כשישה סיבובים של השמש סביב כוכב הלכת שלכם, הפכתי מודע לכך שאני לא אחד מכם. שאני ככל הנראה בן לגזע אחר. פנול.

למעשה מעולם לא פגשתי פנול אחר, ולכן הזיהוי העצמי שלי בתור שכזה הוא רק ניחוש מושכל במקרה הטוב. אבל אני בהחלט לא אנושי, ולא ידוע לי על כל אפשרות אחרת.

יתכן מאד שהגבינה ממנה עשוי הירח שלכם תירקב לחלוטין לפני שאדע מה האמת.