סיבה ותוצאה

רק לאחר המפגש הנורא השלישי עם כלבם של השכנים הוא הבין שהחלומות המוזרים בהקיץ שתקפו אותו מעת לעת היו למעשה זכרונות מן העתיד. החזיונות היו בהירים אך דעכו במהירות. שעות ספורות לאחריהם הוא יכול היה לזכור רק תחושת דחיפות ואולי, לעתים, אהבה או אימה. אך באותו יום, לאחר שחבש בהצלחה חלקית את קרסולו הנפוח, הוא הלך וקנה מחברת וכמה עטים, והחל בנסיון הנורא והאיום לזכור מה הכילו חזיונות העתיד ולמה.
למרות מאמציו הכנים עד מאד, ההצלחה בוששה לבוא. בחצות הלילה הוא נכנע לתשישות ונרדם, המחברת בחיקו, ואז התעורר פתאום מעט לאחר הזריחה, רשם משהו במחברת מתוך עמימות השינה, שמט אותה מידיו אל הרצפה, נרדם שוב ולבסוף, אחר הצהריים, התעורר.
הוא בילה את הערב בהתעלמות מן המחברת, חש – האם גם זה היה זכרון מן העתיד? – שהוא לא עומד לאהוב את מה שכתב בה.
הצדק היה איתו.
יתאהב – יוולד ילד נפלא – יהפוך לנכה בגלל הילד – אשתו והילד יטפלו בו כל חייו, בכסא הגלגלים, עד מותו.
אין סיכוי, הוא אמר לעצמו. אין שום סיכוי בעולם הזה ובעולם הבא שאבלה את שארית חיי ככה.
תוך כמה שניות הוא הפך נחוש לחלוטין שלא להתאהב באף אשה אף פעם.
תוך כמה שניות נוספות היקום קרס אל תוך עצמו.
דטרמיניזם ארור.

הצהרת פנול מס׳ *

יש אמת כלשהי בשמועה הנפוצה כאילו לכל דבר יש סיבה. עם זאת, בכל היקומים האפשריים, אצל כל האנשים או היצורים שטענו זאת, לא נמצא אפילו אחד שהבין זאת נכונה. כן, יש סיבה, לא, הסיבה לעולם אינה זו שאתה – כלומר, הם – כלומר, האנשים או היצורים שטענו זאת – חושבים שהיא.
למשל, במקרים רבים בעבר הנכחד ובהווה העומד במהירות להפוך לכזה, תרבויות טכנולוגיות בעיני עצמן הבחינו באנומליה בתדירות האור הבוקע מן הגלקסיות שבשכנותן, והסיקו במהרה, בהתבסס על עדות זו בלבד, שהיקום מתרחב. התפלפלויות נוספות הביאו אותן למסקנה שהיקום החל במפץ יחיד אשר, באופן חשוד למדי, כל אחת ואחת מהתרבויות הללו כינתה בשם ״הגדול״. למעשה, הנטיה לעשות זאת היתה כה חזקה, עד שתרבות אחת של יצורי קרינה, שבמקורה חסרה לחלוטין את מושג הגודל הפיסי, נאלצה לעבור את התהליך הכאוב של המצאתו, ומיד בעקבותיו את רעיון האלוהויות הכל-יכולות, וכתוצאה ישירה ומהירה מכך היקום המסוים הזה כבר אינו עמנו. אחד משוכניו הצליח להמלט, רק על מנת להיות מושפל בכל יקום אחר אליו נקלע, שם כונה בשמות כגון ״בלעפגע״ ו״^2^2^2״ ו״חגורת ואן אלן״.

אך הבה נחזור לסיבתו של ההגיג הזה, או של הכל מכל וכל, תלוי בנקודת המבט: הסטת התדירות הקלה לכיוון שחלק מכנים ״טוואנק״ ואחרים ״אדום״, ושהנה מקור הרעיון כאילו היקום מתרחב.

ובכן, הוא לא.

תרבויות יקרות: אתן הן אלה ההולכות וקטנות. אתן והירחים והצבירים וכוכבי הלכת וענני הגז והשמשות והשטויות שלכן. אתן רק גרגירים זערוריים של תבונה גבולית בתאי המטען הבינוניים של יקומיכן, הקטנים והולכים עם חלוף הזמן. במהרה תיעלמו לחלוטין, וסוף סוף יהיה פה שקט.

זה אף יפתור, כמה מוזר, את הבעיה העצובה של חגורת ואן אלן.