תגית: מגדר

הנערה שנותקה מהחשמל

sm_girlunplugged_blk

היה היתה נערה, אם כי במבט ראשון איש לא היה חושד בכך. היא נראתה כגוש בשר מעוות, לא אנושי, והתגוררה בתוך אינקובטור מגודל שלא נותק מהחשמל מטעם חוק עזר עירוני כלשהו. היא דמתה יותר מכל לקלישאת המפלצת מסרט מדע בדיוני סוג ז'. אבל מוחה היה מבריק ונשמתה – זוהרת. ויום אחד מישהו הבחין בכך.

הוא היה מתמחה צעיר בחברת פרסום גדולה כמדינה, והוא חיפש את הדבר הגדול הבא. הוא ביקר בבתי כלא, בתי משוגעים, בתי אבות, בתי ספר ואפילו בגן החיות, אך לשוא. רק אז עלה בדעתו להציץ באחד מאותם מקומות שאיש לא רוצה לזכור את קיומם, בחלקו האחורי והזנוח של בית חולים כלשהו – האגף הסגור המוקדש למוזחים שאין להם תקנה. ושם הוא מצא אותה.

היא היתה מקסימה. היא ידעה כל דבר על כל דבר שהופיע אי פעם ברשת, כיוון שהרשת היתה חייה. היא חיקתה בקלות כל מבטא בכל סרטון שהועלה אי פעם ל-U2b. היא היתה משעשעת, חכמה ושנונה. היא היתה מבריקה.

הוא לא טרח לשקר לה. העסקה היתה פשוטה: הם יחברו את מוחה לגוף של אשה יפהפיה, שיגודל במעבדה במיוחד לשם כך. היא תהנה כפי שלא נהנתה מעולם בחייה. לעזאזל, היא תהנה יותר מכל אדם שחי אי פעם. היא תהיה מפורסמת בן רגע, אך לא בגלל יופיה, אלא כיוון שכולם ידעו בדיוק מי היא. בכל מקום בו תופיע תמונת האשה החטובה, יתווסף אליה מראה הגוף המעוות הרוטט בתוך האינקובטור. המחלקה הסגורה תשופץ ותאובזר במצלמות שיפעלו ללא הפסקה. בקיצור, סוג של ריאליטי.

כל זה ישמש לפרסום מוצרים. אחרת מה הטעם?

היא הסכימה. כמובן שהסכימה. מהי מעט השפלה לעומת הסיכוי להתרומם מהמקום העבש והמחניק בו בילית את כל חייך? לזכות בפעם הראשונה לחברה אנושית אמיתית? לחברות? למין?

היא הסכימה, והם חיברו אותה. היא התפרסמה בין לילה. היא בילתה נצח קצר בריקודים, פלירטוטים, ראיונות, דוגמנות, שעשועים ועינוגים, תוך פרסום חסר עכבות של כל דבר שנאמר לה לפרסם. היא דיברה, הפליגה, טסה, צללה ועשתה חיים. היא עשתה אהבה. היא אפילו מצאה אהבה. בן זוגה היה הכוכב הראשי של אופרת סבון חדשה. הוא לא היה כה טיפש כפי שנראה בסדרה. וכל הזמן הזה, המצלמות השקטות באגף הסגור שלחו אל העולם זרם בלתי פוסק של תמונות גופה האמיתי, מתעוות מפעם לפעם תחת האור הכחול הקר.

הדבר היחיד שאיש לא לקח בחשבון הוא האפשרות שמישהו יתאהב בגופה האמיתי. הוא – לאחר מכן הסתבר שהוא היה רק אחד מבין מיליון מכורים לתמונות מבית החולים – התגנב אל תוך המחלקה הסגורה – מסתבר שלא היתה סגורה מספיק – באישון לילה, קרא בקול רם פואמה איומה פרי עטו באוזניה המתות של מסת הבשר המתעוותת, ואז פתח את האינקובטור וקפץ פנימה על מנת להתייחד עם אהובתו. בכך הוא קרע ממקומם את הסיבים הדקיקים שחיברו את מוחה של הנערה אל הגוף היפהפה. הגוף, קילומטרים רבים משם, בלב אורגיה מתועדת היטב, קרס מיד. לקח למוחה של הנערה כמעט חמש עשרה שניות לשרוף את עצמו מכוח ההיזון החוזר. הרגשתה האחרונה לא היתה רחוקה מלהיות האורגזמה הטובה ביותר שיצור כלשהו יכול לחוות. עוויתות גופה הגווע ריסקו את אגן הירכיים של הפולש, ואז את גולגלתו. הוא מת מאושר.

בסופו של דבר, היה זה אחד מסיפורי האהבה המוצלחים של המאה.

£

מודעות פרסומת

מצא מין את מינו

threesexes_trsp_sm

במקום רחוק מדי בעבר רחוק מדי, מכת קרינה עיקרה את כל בני המין החכם של משלחת המתיישבים דקות ספורות לאחר נחיתתם. בעזרת הנדסה גנטית ותעלולי ביוטכנולוגיה הם שרדו, למרות שנותרו רק שניים מתוך השלושה: המין היפה והמין החזק. כעת כבר נשכח ונעלם זכרו של השלישי, ובני שני המינים האחרים לא מעלים בדעתם את אפשרות קיומו, למרות ששום דבר אחר לא מסביר מדוע הם כה דפוקים ולא מתאימים זה לזה.

מחר יופיע בשמיהם רכב חלל ובו משלחת שניה, בני כל המינים הבאים לחילוץ אחיהם האבודים. "קחו אותנו אל מנהיגיכם", יהמו כל אמצעי התקשורת, מתוך רצון עז להביא דברים על תיקונם במקום המיוסר ההוא. תפרוץ מהומה צפויה למדי, וחגיגות והפגנות ופעמי משיח, וארבעים וחמישה גושי מתכת אפלים ינועו בלאט במסלולם ההיקפי, יזחלו אל עבר השליחים ויכסו אותם ברכות באש אטומית חזקה כמו שמש.

המין החכם, מסתבר, כבר לא חכם מספיק. ולשני האחרים לא תהיה תקנה.

£


הדלת המובילה אל הקץ

שימי לא מרגיש דבר כשהוא עובר דרך הדלת. אין רוח, אין אפקטים מיוחדים, אין שום סימן של מערבולת מורכבת של הזמן-חלל בפעולה. הוא שומע את הדלת נסגרת, ברכות, מאחוריו. החדר בו הוא נמצא כעת נראה כמו החדר שזה עתה עזב. בצדו השני, הישר מול שימי, יש דלת נוספת, ומישהו, בגבו אליו, בדיוק צועד דרכה. "היי!" הוא צועק, אבל הבחור השני עובר דרך הדלת, שנסגרת אחריו ברכות. שימי רץ אל הדלת, שנפתחת בשקט, צועד בזריזות דרכה, ומצליח לראות, בחדר החדש, את גבו של הבחור השני בעודו רץ דרך הדלת שלפניו.

"לולאת זמן, אם כן," אומר שימי בקול, ומיד מרגיש מטופש בשל כך. סוג כלשהו של רצף/לולאת-זמן, הוא חושב, מבויש. הוא עומד ללא תנועה לרגע, ואז פונה בחזרה אל הדלת שדרכה נכנס, פותח אותה ומציץ אל החדר הקודם, בו הוא רואה מישהו שעסוק בהצצה דרך הדלת הקודמת בה עבר.

"היי!" הוא צועק, ומייד, מאחוריו, מישהו צועק "היי!" לעברו. הוא מסתובב, מוכן לעמוד פנים אל פנים מול גרסה אחרת של עצמו, אך כשראשו סיים לפנות, כך גם ראשה של הגרסה השניה שלו שצעקה אליו, שכנראה מנסה לראות עותק-זמן של עצמה בהמשך הדרך.

טוב, הוא חושב. אני יכול להתגבר על זה. הוא פונה שמאלה, מביט בקיר, כך שמי שעומד בדלת יכול לראות את הפרופיל שלו. ואז, לאט, הוא מפנה את עיניו, רק את עיניו, ימינה, ורואה את הפרופיל של העותק האחר שלו העומד בדלת בתנוחה זהה.

אך האיש האחר הוא למעשה אשה.

לא לולאת זמן, אם כך.

בדיוק כשהוא מחליט לומר, "סליחה, רגע?", הוא שומע את המשפט הזה בוקע משמאלו, ומבחין בכך שגם הוא נאמר בקולה של אשה, מה שלא מסוגל לעצור בעדו מלומר "סליחה, רגע?" בעצמו, ומהאשה לימינו לחזור על כך מיד אחריו. איך יתכן שזה לא רצף/לולאת-זמן? הוא חושב. הפעולות שלנו מתואמות מדי. שום דבר לא שולט בנו. בכל רגע נתון אני יכול להחליט, נניח, לצעוק – "היי!" האשה משמאלו צועקת בדיוק לפני שהוא צועק בדיוק לפני שהאשה מימינו צועקת.

טוב. אז הנשים האלה חייבות להיות, בדרך כלשהי, אני. הוא מביט קדימה, נטול הבעה, כשמחשבה נוספת מתגנבת אל תוך מוחו. האם יתכן שהפכתי לאשה?

לאט לאט הוא מפנה את מבטו למטה. כדי להיות בטוח, הוא גם מזיז את ידו לשם. ממש למטה.

הוא לא אשה.

האם הנשים האלה הן, בדרך כלשהי, הוא?

"קוראים לי שימי," האשה משמאלו/הוא/האשה מימינו אומרים. ואז נשמע קאנון קצרצר לשלושה קולות המורכב מהמלה "חרא".

לעזאזל עם רצף הזמן-חלל המחורבן, הוא רוצה החוצה. עכשיו. מיד. הוא לוחץ על הזמזם שבכיסו. הקיר הצדי מתהפך אל תוך עצמו, ודרכו הוא יוצא החוצה. הקיר חוזר ומתהפך מאחוריו בדממה.

ומישהו אומר, "היי, שימי, אהבתי אותך יותר כשהיית אשה."

£