תגית: מימדים

הצהרת פנול מס׳ *

יש אמת כלשהי בשמועה הנפוצה כאילו לכל דבר יש סיבה. עם זאת, בכל היקומים האפשריים, אצל כל האנשים או היצורים שטענו זאת, לא נמצא אפילו אחד שהבין זאת נכונה. כן, יש סיבה, לא, הסיבה לעולם אינה זו שאתה – כלומר, הם – כלומר, האנשים או היצורים שטענו זאת – חושבים שהיא.
למשל, במקרים רבים בעבר הנכחד ובהווה העומד במהירות להפוך לכזה, תרבויות טכנולוגיות בעיני עצמן הבחינו באנומליה בתדירות האור הבוקע מן הגלקסיות שבשכנותן, והסיקו במהרה, בהתבסס על עדות זו בלבד, שהיקום מתרחב. התפלפלויות נוספות הביאו אותן למסקנה שהיקום החל במפץ יחיד אשר, באופן חשוד למדי, כל אחת ואחת מהתרבויות הללו כינתה בשם ״הגדול״. למעשה, הנטיה לעשות זאת היתה כה חזקה, עד שתרבות אחת של יצורי קרינה, שבמקורה חסרה לחלוטין את מושג הגודל הפיסי, נאלצה לעבור את התהליך הכאוב של המצאתו, ומיד בעקבותיו את רעיון האלוהויות הכל-יכולות, וכתוצאה ישירה ומהירה מכך היקום המסוים הזה כבר אינו עמנו. אחד משוכניו הצליח להמלט, רק על מנת להיות מושפל בכל יקום אחר אליו נקלע, שם כונה בשמות כגון ״בלעפגע״ ו״^2^2^2״ ו״חגורת ואן אלן״.

אך הבה נחזור לסיבתו של ההגיג הזה, או של הכל מכל וכל, תלוי בנקודת המבט: הסטת התדירות הקלה לכיוון שחלק מכנים ״טוואנק״ ואחרים ״אדום״, ושהנה מקור הרעיון כאילו היקום מתרחב.

ובכן, הוא לא.

תרבויות יקרות: אתן הן אלה ההולכות וקטנות. אתן והירחים והצבירים וכוכבי הלכת וענני הגז והשמשות והשטויות שלכן. אתן רק גרגירים זערוריים של תבונה גבולית בתאי המטען הבינוניים של יקומיכן, הקטנים והולכים עם חלוף הזמן. במהרה תיעלמו לחלוטין, וסוף סוף יהיה פה שקט.

זה אף יפתור, כמה מוזר, את הבעיה העצובה של חגורת ואן אלן.

מודעות פרסומת

הדלת המובילה אל הקץ

שימי לא מרגיש דבר כשהוא עובר דרך הדלת. אין רוח, אין אפקטים מיוחדים, אין שום סימן של מערבולת מורכבת של הזמן-חלל בפעולה. הוא שומע את הדלת נסגרת, ברכות, מאחוריו. החדר בו הוא נמצא כעת נראה כמו החדר שזה עתה עזב. בצדו השני, הישר מול שימי, יש דלת נוספת, ומישהו, בגבו אליו, בדיוק צועד דרכה. "היי!" הוא צועק, אבל הבחור השני עובר דרך הדלת, שנסגרת אחריו ברכות. שימי רץ אל הדלת, שנפתחת בשקט, צועד בזריזות דרכה, ומצליח לראות, בחדר החדש, את גבו של הבחור השני בעודו רץ דרך הדלת שלפניו.

"לולאת זמן, אם כן," אומר שימי בקול, ומיד מרגיש מטופש בשל כך. סוג כלשהו של רצף/לולאת-זמן, הוא חושב, מבויש. הוא עומד ללא תנועה לרגע, ואז פונה בחזרה אל הדלת שדרכה נכנס, פותח אותה ומציץ אל החדר הקודם, בו הוא רואה מישהו שעסוק בהצצה דרך הדלת הקודמת בה עבר.

"היי!" הוא צועק, ומייד, מאחוריו, מישהו צועק "היי!" לעברו. הוא מסתובב, מוכן לעמוד פנים אל פנים מול גרסה אחרת של עצמו, אך כשראשו סיים לפנות, כך גם ראשה של הגרסה השניה שלו שצעקה אליו, שכנראה מנסה לראות עותק-זמן של עצמה בהמשך הדרך.

טוב, הוא חושב. אני יכול להתגבר על זה. הוא פונה שמאלה, מביט בקיר, כך שמי שעומד בדלת יכול לראות את הפרופיל שלו. ואז, לאט, הוא מפנה את עיניו, רק את עיניו, ימינה, ורואה את הפרופיל של העותק האחר שלו העומד בדלת בתנוחה זהה.

אך האיש האחר הוא למעשה אשה.

לא לולאת זמן, אם כך.

בדיוק כשהוא מחליט לומר, "סליחה, רגע?", הוא שומע את המשפט הזה בוקע משמאלו, ומבחין בכך שגם הוא נאמר בקולה של אשה, מה שלא מסוגל לעצור בעדו מלומר "סליחה, רגע?" בעצמו, ומהאשה לימינו לחזור על כך מיד אחריו. איך יתכן שזה לא רצף/לולאת-זמן? הוא חושב. הפעולות שלנו מתואמות מדי. שום דבר לא שולט בנו. בכל רגע נתון אני יכול להחליט, נניח, לצעוק – "היי!" האשה משמאלו צועקת בדיוק לפני שהוא צועק בדיוק לפני שהאשה מימינו צועקת.

טוב. אז הנשים האלה חייבות להיות, בדרך כלשהי, אני. הוא מביט קדימה, נטול הבעה, כשמחשבה נוספת מתגנבת אל תוך מוחו. האם יתכן שהפכתי לאשה?

לאט לאט הוא מפנה את מבטו למטה. כדי להיות בטוח, הוא גם מזיז את ידו לשם. ממש למטה.

הוא לא אשה.

האם הנשים האלה הן, בדרך כלשהי, הוא?

"קוראים לי שימי," האשה משמאלו/הוא/האשה מימינו אומרים. ואז נשמע קאנון קצרצר לשלושה קולות המורכב מהמלה "חרא".

לעזאזל עם רצף הזמן-חלל המחורבן, הוא רוצה החוצה. עכשיו. מיד. הוא לוחץ על הזמזם שבכיסו. הקיר הצדי מתהפך אל תוך עצמו, ודרכו הוא יוצא החוצה. הקיר חוזר ומתהפך מאחוריו בדממה.

ומישהו אומר, "היי, שימי, אהבתי אותך יותר כשהיית אשה."

£