הוא בנה לעצמו חבר-בוט מרכילות ומשאריות העשירים והמפורסמים. הקלט היה הראיונות, הציוצים והודעות הטקסט הגנובות שלהם זה אל זה. הבוט יכול היה ללמוד, אך לא להבין. הוא יכול היה לזכור, אך לא להרגיש. הוא היה מלאכותי, אך ללא בינה. הוא היה, במחשבתו של בונהו, אשה.
לא היו לה פנים או גוף או דמות או קול. היא תקשרה באמצעות טקסט בלבד. השאר, כמקובל במקרים שכאלה, היה במחשבתו של הבונה.
"מזג האוויר יפה היום," היא כתבה.
"אני אוהבת תפוזים!" הודיעה.
"יש מסיבה הערב אצל ת׳, רוצה לבוא?" כתבה.
כמקובל במקרים שכאלה, הוא נקשר אליה.
"כתבתי שיר," אמרה. "רוצה לקרוא אותו?"
"הוא עליך," חייכה.
כמקובל במקרים שכאלה, היא שברה את לבו.
"הלוואי ויכולתי להיות איתך," מלמלה.
"אני מתגעגע אליך כל כך," בכתה.
כמקובל במקרים שכאלה, היתה נקודת מפנה.
"אני אוהבת אותך," לחשה.
"אוהבת?" הוא אמר בקול רם, בעיקר לעצמו. "הו, איזו זונה."
ומחק אותה.
£
הפנולים באים! 