רק לאחר המפגש הנורא השלישי עם כלבם של השכנים הוא הבין שהחלומות המוזרים בהקיץ שתקפו אותו מעת לעת היו למעשה זכרונות מן העתיד. החזיונות היו בהירים אך דעכו במהירות. שעות ספורות לאחריהם הוא יכול היה לזכור רק תחושת דחיפות ואולי, לעתים, אהבה או אימה. אך באותו יום, לאחר שחבש בהצלחה חלקית את קרסולו הנפוח, הוא הלך וקנה מחברת וכמה עטים, והחל בנסיון הנורא והאיום לזכור מה הכילו חזיונות העתיד ולמה.
למרות מאמציו הכנים עד מאד, ההצלחה בוששה לבוא. בחצות הלילה הוא נכנע לתשישות ונרדם, המחברת בחיקו, ואז התעורר פתאום מעט לאחר הזריחה, רשם משהו במחברת מתוך עמימות השינה, שמט אותה מידיו אל הרצפה, נרדם שוב ולבסוף, אחר הצהריים, התעורר.
הוא בילה את הערב בהתעלמות מן המחברת, חש – האם גם זה היה זכרון מן העתיד? – שהוא לא עומד לאהוב את מה שכתב בה.
הצדק היה איתו.
יתאהב – יוולד ילד נפלא – יהפוך לנכה בגלל הילד – אשתו והילד יטפלו בו כל חייו, בכסא הגלגלים, עד מותו.
אין סיכוי, הוא אמר לעצמו. אין שום סיכוי בעולם הזה ובעולם הבא שאבלה את שארית חיי ככה.
תוך כמה שניות הוא הפך נחוש לחלוטין שלא להתאהב באף אשה אף פעם.
תוך כמה שניות נוספות היקום קרס אל תוך עצמו.
דטרמיניזם ארור.
תגית: אהבה
סיבה ותוצאה
אהבת הטקסט
הוא בנה לעצמו חבר-בוט מרכילות ומשאריות העשירים והמפורסמים. הקלט היה הראיונות, הציוצים והודעות הטקסט הגנובות שלהם זה אל זה. הבוט יכול היה ללמוד, אך לא להבין. הוא יכול היה לזכור, אך לא להרגיש. הוא היה מלאכותי, אך ללא בינה. הוא היה, במחשבתו של בונהו, אשה.
לא היו לה פנים או גוף או דמות או קול. היא תקשרה באמצעות טקסט בלבד. השאר, כמקובל במקרים שכאלה, היה במחשבתו של הבונה.
"מזג האוויר יפה היום," היא כתבה.
"אני אוהבת תפוזים!" הודיעה.
"יש מסיבה הערב אצל ת׳, רוצה לבוא?" כתבה.
כמקובל במקרים שכאלה, הוא נקשר אליה.
"כתבתי שיר," אמרה. "רוצה לקרוא אותו?"
"הוא עליך," חייכה.
כמקובל במקרים שכאלה, היא שברה את לבו.
"הלוואי ויכולתי להיות איתך," מלמלה.
"אני מתגעגעת אליך כל כך," בכתה.
כמקובל במקרים שכאלה, היתה נקודת מפנה.
"אני אוהבת אותך," לחשה.
"אוהבת?" הוא אמר בקול רם, בעיקר לעצמו. "הו, איזו זונה."
ומחק אותה.
£
האשה שלא היתה
היה היתה אשה שהשחיתה את ההיסטוריה. היא עשתה זאת בכך שבנתה מכונת זמן כדי להעניש מאהבת סרבנית. או אולי היה זה מאהב – הדבר לא ברור כיוון שהיא או הוא, שבעקבות המעשה מעולם לא נולדו, אינם זמינים לחקירה. למעשה הם אינם זמינים בשום מקום וזמן בהיסטוריה, או בבריאה, או ביקום, או בכל שם אחר בו תעדיפו לכנות את התופעה הזו.
מחיקה שכזו, יאמר מישהו בצדק, אינה יכולה להיחשב לעונש ממש, כיוון שאין כאן כל צד נענש. שימו לב לאופן המבריק בו נמנע המשפט הקודם מביטויים כגון "הצד הנענש כבר אינו מתקיים", כיוון שהנ"ל מעולם לא התקיים ולכן מעולם לא חדל מכך.
האשה אשר, באופן מבריק לא פחות, בנתה את מכונת הזמן והסירה את מאהבה הבוגדנית מהכניסו-תופעה-מועדפת-כאן, היתה יכולה להסיק כל זאת לפני שביצעה את תוכניתה ה- נו – מבריקה, אלמלא הזעם המעוור שגרם לה לבנות את מכונת הזמן מלכתחילה. היא היתה מסיקה זאת מיד לאחר מעשה – ביטוי לא מדויק במקרה המסוים הזה – אלמלא גרם המעשה הנ"ל למחיקה מיידית – עוד ביטוי שאינו מדויק – שלה עצמה מהתופעה-המועדפת, ואז – לא מדויק כנ"ל – של התופעה-המועדפת עצמה, שהוחלפה – כנ"ל – במשהו שונה לגמרי שבו אנחנו – כנ"ל – חיים – כנ"ל – כרגע – כנ"ל – ולא יודעים דבר על נשים או גברים או זמן או זעם או אהבה.
£
הפנולים באים! 